מה הופך אותי לבוגר?
הרב יניב חניאהכסליותשעז05/12/2016
שאלה:
אנחנו חוגגים את בר המצווה בגיל 13, מדוע דווקא בגיל זה אנו מוגדרים כבני מצווה? למה לא 12 או 14?
תשובה:
בדברי חכמים (במשנה ובתלמוד) ניתן למצוא פעמים רבות התייחסות לגיל 13, זהו גיל מחייב מאוד שממנו והלאה יש משמעות מחייבת לרבים ממעשיו של האדם. השמנה במסכת אבות אומרת-
"הוא (הכוונה ב"הוא" היא ליהודה בן תמא, מגדולי התנאים שאמר את המשנה הקודמת) היה אומר בן חמש שנים למקרא בן עשר למשנה בן שלש עשרה למצות בן חמש עשרה לתלמוד בן שמונה עשרה לחופה בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה בן חמשים לעצה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה בן שמונים לגבורה בן תשעים לשוח בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם: "
מקור נוסף בעניין גיל 13, הוא מקור העוסק ביעקב אבינו ועשיו, זהו מדרש חכמים על הפסוק "ויגדלו הנערים ויהי עשיו איש יודע ציד איש שדה ויעקב אי תם יושב אוהלים"- "ויגדלו הנערים , רבי לוי אמר משל להדס ועצבונית (צמח קוצני) שהיו גדילים זה ליד זה וכיון שהגדילו והפריחו זה נותן ריחו וזה חוחו. כך כל י"ג שנה שניהם הולכים לבית הספר ושניהם באים מבית הספר, לאחר י"ג שנה זה היה הולך לבתי מדרשות וזה היה הולך לבתי עבודת כוכבים..."
באופן מפתיע, יש בדברי חכמים גם יש התייחסות לגיל שנחשב היום כ"גיל בגרות", גיל 18. כך כתוב בגמרא במסכת בבא בתרא- "קטן מאימתי מוכר בנכסי אביו ? רבא אמר רב נחמן: בן שמנה עשרה שנה, ורב הונא בר חיננא אמר רב נחמן: מבן עשרים שנה...". כלומר- מתי מותר לילד למכור נכסים של המשפחה? מגיל 18 או מגיל 20 (שתי דעות). כלומר לדעת חכמים גיל 18 הוא גיל של "בגרות ממונית/ כספית".
ראינו, אם כך, שיש כמה הגדרות לבגרות בדברי חכמים, בגיל 13 מחויבים במצוות ואילו בגיל 18 (או 20) יש משמעות כלכלית לדברים עושה המתבגר...
בכל מקרה, מדובר על הגיל של "בגרות", על פי חכמים וחכמים נקבו בגיל 13 לרוב הדברים שמצריכים "בגרות".
שלום! אני מצטער מאד לשמוע על מה שאת עוברת, ואני חושב שניתן לנסות וייעץ לך, אבל זה באמת לא לתכתובת, מכיוון שהמייל הזה נשאר חסוי אני מוסר לך את מספר הטלפון שלי 0524-317067 באופן עקרוני אם אני לא עונה להשאיר הודעה ואחזור אליך, אם את לא רוצה להיחשף, תכתבי ואני אשיב באינטרנט למרות שזה לחלוטין נראה לי לא מוצלח. בהצלחה רבה, ואשמח לעזור.
כפי שכתבתי לך בפעם הקודמת, זה ממש לא פשוט לענות על השאלה, לכן גם לקח לי זמן לחשוב מה נכון.
אתה די סוגר את האפשרויות שישנן-
כי אתה אומר שבצורה קשה לא הלך, בצורה רכה לא הלך, דיבורים לא השפיעו, מעשים לא השפיעו, ושאופציה של פרידה איננה על הפרק. אז זה די ממעט את האפשרויות...
אני גם לא מאלה שיגידו סתם ללא סיבה, יהיה בסדר, השם יעזור וכדומה. זה פשוט לא מתאים לי באופי, אלא אם כן אני באמת חושב כך.
לכן, יש לי למעשה שתי הצעות. את הראשונה אתה בטח יודע והיא תפילה, ובקשה מבורא עולם שיעזור קצת לפתוח את הדברים. תפילה אמיתית וכואבת מהלב עוזרת מאוד...
השניה היא לנסות ללכת על השורש. פחות לעסוק בשלב הזה בלבוש ובצניעות, אלא יותר בשורש. נניח לשכנע אותה, איך שהוא, שתלך פעם בשבוע לשיעור... או שתתחבר בכל זאת למשהו רוחני. בשלב ראשון בלי קשר לצד המעשי של החיים. אני חושב שבהרבה שכנוע ועם הבנת היתרונות שיש לזה מבחינתה גם (יציאה מהבית, מנוחה, פגישה עם נשים אחרות וכדומה), היא אולי תסכים. עבודה שורשית כזו אולי תקרב אותה קצת למחשבות ואורח חיים רוחני יותר שממילא יבוא לידי ביטוי בדברי המעשיים.
זה לא נכון שהשטן "בוחר", מה שכן, יש לעיתים מצב שאם יש מצב של מוות, הרי שהוא יכול ל"המשיך" ולשלוט עוד זמן מסויים... עד שקורה משהו טוב, שמשנה את ה"כיוון". כתוב בזוהר שאם נשים יוצאות להלוויה, הרי שהשטן מרקד בניהן, ולכן במקומות רבים נשים לא יוצאות להלוויה (כלומר- לא יוצאות בבית הקברות עצמו, לקטע הקצר שבין ההספדים ועד הקבר עצמו).
זו לא ממש ברכה, אבל נוהגים לומר מזמורי תהילים: לג, טז, יז, עב, צא, קד, קל.
ואז אומרים פסוקים מתוך פרק קיט בתהילים לפי שם הנפטר.
מוסיפים כנ"ל מתוך פרק קיט אותיות נשמה (נ ש מ ה)
אומרים קדיש יתום (קדיש יהא שלמא)
מסיימים בהשכבה-
השכבה:
השכבה לאיש:
וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה:
אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה:
מָה רַב טוּבְךָ אֲשֶׁר צָפַנְתָּ לִּירֵאֶיךָ, פָּעַלְתָּ לַחוֹסִים בָּךְ, נֶגֶד בְּנֵי אָדָם:
מַה יָּקָר חַסְדְּךָ אֱלֹהִים, וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן:
יִרְוְיֻן מִדֶּשֶׁן בֵּיתֶךָ, וְנַחַל עֲדָנֶיךָ תַשְׁקֵם:
טוֹב שֵׁם מִשֶּׁמֶן טוֹב, וְיוֹם הַמָּוֶת מִיּוֹם הִוָּלְדוֹ:
סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם:
יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד, יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם:
מְנוּחָה נְכוֹנָה. בִּישִׁיבָה עֶלְיוֹנָה. בְּמַעֲלַת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. כְּזוֹהַר הָרָקִיעַ מְאִירִים וּמַזְהִירִים. וְחִלּוּץ עֲצָמִים. וְכַפָּרַת אֲשָׁמִים. וְהַרְחָקַת פֶּשַׁע. וְהַקְרָבַת יֶשַׁע. וְחֶמְלָה וַחֲנִינָה. מִלִּפְנֵי שׁוֹכֵן מְעוֹנָה. וְחוּלָקָא טָבָא. לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שָׁם תְּהֵא מְנַת וּמְחִיצַת וִישִׁיבַת נֶפֶשׁ הַשֵּׁם הַטּוֹב הַמְּרוּחָם (פלוני) רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטָר מִן עַלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהָא מָארֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יְרַחֵם עָלָיו. וְיָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלָיו. מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים בְּרַחֲמָיו יַסְתִּירֵהוּ בְּצֵל כְּנָפָיו וּבְסֵתֶר אָהֳלוֹ לַחֲזוֹת בְּנוֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. וּלְקֵץ הַיָּמִין יַעֲמִידֵהוּ. וּמִנַּחַל עֲדָנָיו יַשְׁקֵהוּ. וְיִצְרוֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים נִשְׁמָתוֹ. וְיָשִׂים כָּבוֹד מְנוּחָתוֹ. ה' הוּא נַחֲלָתוֹ. וְיִלָּוֶה אֵלָיו הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב:
יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הוּא וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבִים עִמּוֹ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן:
השכבה לאשה:
אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא, וְרָחֹק מִפְּנִינִים מִכְרָהּ:
שֶׁקֶר הַחֵן וְהֶבֶל הַיֹּפִי, אִשָּׁה יִרְאַת יְדֹוָד הִיא תִתְהַלָּל:
תְּנוּ לָהּ מִפְּרִי יָדֶיהָ, וִיהַלְלוּהָ בַשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ:
רַחֲמָנָא דְּרַחֲמָנוּתָא דִי לֵיהּ הִיא וּבְמֵימְרֵיהּ אִתְבְּרִיאוּ עָלְמַיָּא עַלְמָא הָדֵין וְעַלְמָא דְּאָתֵי וּגְנַז בֵּיהּ צַדְקָנִיּוֹת וְחַסְדָּנִיּוֹת דְּעַבְדָן רְעוּתֵיהּ וּבְמֵימְרֵיהּ וּבִיקָרֵיהּ וּבְתוּקְפֵיהּ יֵאמַר לְמֵיעַל קֳדָמוֹהִי דּוּכְרָן נֶפֶשׁ הָאִשָּׁה הַכְּבוּדָה וְהַצְּנוּעָה וְהַנִּכְבֶּדֶת מָרַת (פלונית) רוּחַ ה' תְּנִיחֶנָּה בְּגַן עֵדֶן. דְּאִתְפְּטָרַת מִן עַלְמָא הָדֵין כִּרְעוּת אֱלָהָא מָרֵיהּ שְׁמַיָּא וְאַרְעָא. הַמֶּלֶךְ בְּרַחֲמָיו יָחוֹס וְיַחְמוֹל עָלֶיהָ. וְיִלָּוֶה אֵלֶיהָ הַשָּׁלוֹם וְעַל מִשְׁכָּבָה יִהְיֶה שָׁלוֹם. כְּדִכְתִיב:
יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם. הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. הִיא וְכָל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַשּׁוֹכְבוֹת עִמָּהּ בִּכְלַל הָרַחֲמִים וְהַסְּלִיחוֹת. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן:
הסיבה היא שהחטא לא היה בסתר, כלומר- על חטא בסתר יש יותר מחילה כי אין בו חילול השם, אצל עכן החטא לא היה בסתר, כי אשתו ובניו ידעו מהחטא ולכן לא נסלח לו.
